רשלנות בנק עקב השקעה בבורסה ? האם ניתן להגיש תביעה נגד הבנק

רשלנות בנק בהשקעות ? יתכן שגם הבנק נושא באחריות.

רבים מלקוחות הבנקים מנהלים חשבונות ניירות ערך לצד הפעילות הרגילה בעו"ש. בדרך כלל מדובר בפיקדונות או בתיקי ניירות ערך המיועדים להשקעה לטווח הבינוני ארוך. פיקדונות אילו משמשים גם כבטוחות למתן אשראי או הלוואות ללקוחות למימון פעילותם העסקית או לניהול משקי הבית.

אבל ישנם גם כאלו המנהלים בחשבונם פעילות מסחר ענפה בניירות ערך ומכשירים פיננסיים מסוכנים יותר כמו אופציות ונגזרים וקונים ומוכרים בתדירות גבוהה במטרה להניב רווחים בטווח הקצר. תוצאת הלוואי של הפעילות היא תשלום עמלות יפות לבנק והעשויות להסתכם במקרים מסוימים ( כמו למשל פעילות מסחר בבורסות בחו"ל) בסכומים גבוהים מאד.

לעתים נגרמים ללקוחות הפסדים כבדים בשוק ההון כתוצאה מפעילות מסחר אגרסיבית שכזו. ברוב המקרים האשמה היא של הלקוח בלבד שהיה מודע לסיכונים שבפעילות זו אך ישנם גם מקרים בהם הנסיבות שונות. לעתים קורה כי לקוח "נגרר" או "מתומרן" ע"י הבנק לייצר פעילות מסחר הרווחית מאד לבנק תוך מתן אשראי בתנאים נוחים ושימוש באמצעי "פיתוי" שונים .

מאחר והלקוח הוא זה שמבצע את הפעולות ,שכן לבנקים אסור לנהל תיקי השקעות או לקבל החלטות השקעה בעצמם עבור הלקוח, לכאורה היקף האחריות של הבנקים להפסדים שנגרמו ללקוח הוא מוגבל למדי . עם זאת ישנם מקרים בהם הדברים אינם כה פשוטים ובנסיבות מסוימות יש להטיל על הבנק אחריות בהיקף כזה או אחר להפסדי הלקוח .

הבנק חב חובת זהירות מיוחדת כלפי לקוחותיו.

המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ללקוח מתווית ע"י מגוון רחב של הוראות וחוקים הבאים להסדיר את מערכת היחסים בין הבנק ללקוח והמגדירות את חובת האמון והזהירות של הבנק. חובה זו נובעת ממעמדו המיוחד של הבנק שהוגדר ע"י בתי המשפט "כסוכנות חברתית" בעלת כוח והשפעה רבים בחיי הכלכלה והמסחר.

כך למשל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) נועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה במעמדם נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בדרך כלל בין הבנק לבין הלקוחות כמקבלי שירות.

וגם החוק להסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ,בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות , התשנ"ה – 1995 ("חוק הייעוץ "). מתייחס לשליחות המיוחדת של הבנקים ויועצי ההשקעות החבים בחובת זהירות כלפי לקוחותיהם .

כך למשל הוראת סעיף 20 לחוק המתייחסת לחובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח:

"בעל רישיון ינהג בעיסוקו בזהירות וברמת מיומנות שבעל רישיון סביר היה נוהג בהם בנסיבות דומות, וינקוט את כל האמצעים הסבירים להבטחת ענייניהם של לקוחותיו".

כמו כן במהלך השנים נקבעו ע"י בתי משפט נורמות משפטיות רבות המטילות על הבנק חובת נאמנות וחובה מוגברת של זהירות ותום לב. נקבע כי לבנק יתרון מובנה ביחסיו מול הלקוח ומשכך הוא כפוף לחובות מוגברות שעיקרן הוא בדרישות מוגברות של תום-לב, נאמנות זהירות, וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו.

ניגוד האינטרסים בין הבנק ללקוח

מעצם טבעם ואופי הפעילות שלהם הבנקים נמצאים בניגוד אינטרסים מובנה אל מול לקוחותיהם ולשם כך נקבעו ההוראות והכללים שציינתי לעיל הבאים להגן על האינטרסים של הלקוחות. עם זאת ישנם מצבים בהם ניגוד האינטרסים המובנה חורג מן הסביר והופך להיות קיצוני במובן בו הבנק מעדיף באופן מובהק את טובתו על פני טובת הלקוח.

בתיק מעניין שנפסק לאחרונה בבית המשפט השלום בחיפה – תא 26147/01 – נבחנה מידת אחריות הבנק להפסדיו של הלקוח בשוק ההון .

באותו מקרה התבררה תביעתו של לקוח שסחר בני"ע ובאופציות והפסיד את כל כספו. הלקוח תבע את הבנק בגין רשלנות בכך שאפשר לו לסחור בני"ע ובמכשירים פיננסיים מסוכנים במיוחד כשהוא מודע למצבו הבריאותי והנפשי הרעוע. כמו כן טען כי הבנק הפעיל עליו לחצים על מנת שייצר פעילות מסחר בני"ע כשהוא מודע לכך כי הוא חסר הבנה ובקיאות בתחום , קל וחומר בתחום המסחר באופציות .

התובע טען כי חובתו של הבנק בנסיבות אילו הייתה למנוע ממנו לפעול כפי שפעל ועל כן עליו לפצותו בסכום הפסדיו.

במהלך המשפט התברר כי הבנק אכן קיבל את הרושם שהתובע התייחס למסחר באופציות מעו"ף כאל קזינו תוך שהוא מבצע פעולות ללא כל הגיון ברור והנחזות כהימור לכל דבר. עם זאת לא מנע ממנו להמשיך בפעילות ואף הגדיל בשלב מסוים את גובה העמלות שהתובע שילם , כביכול בניסיון למנוע ממנו מלהמשיך.

הבנק לא מנע מן התובע מלהמשיך ולהפסיד עד לנקודה בה כספו של התובע אבד והוא אף נותר חייב לבנק כספים בגין אשראי ששימש אותו לפעילות המסחר.

בנסיבות אלו ברור כי הבנק נכשל בשמירה על האינטרסים של הלקוח . הבנק הפיק רווחים נאים מהפסדיו של הלקוח באמצעות גביית עמלות וריביות וככל שהפסדי הלכו והתגברו כך גדלו רווחי הבנק.

ניגוד האינטרסים היה מובהק במידה כזו כך שלמעשה הבנק הפר את חובת האמון והזהירות שלו כלפי הלקוח.

וכדברי בית המשפט:

" בהתאם לכללים שהותוו בחוק ההשקעות חייב הבנק לדאוג לא רק לאינטרסים הכלכליים שלו אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, לאינטרסים של מי שפועל בתוך שעריו. בשל הסיכונים הכרוכים בעסקאות בשוק ההון וכפועל יוצא הנזק שעלול להיגרם למי שנוטל חלק במסחר בו, לא כל שכן למי שאינו בקי בתחום, הטיל חוק ההשקעות חובה על הבנק להתערב ולהזהיר את לקוחו לבל יבצע פעולות העלולות לסכן את השקעותיו

…העובדה שכבר בתחילת פעילותו הפגין א' חוסר שיקול דעת שעה שביצע עסקאות ספקולטיביות שסיכנו את כספו תוך התייחסות למסחר באופציות מעו"ף כמעין קזינו… שהמעיט, גם זאת לגרסתם, בערכו של הייעוץ בבצעו את רוב הפעולות בעצמו או תוך התעלמות מהייעוץ שניתן לו, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל פקידי הבנק…"

התאמת השירות ללקוח וצרכיו

על פי החוק בזמן מתן הייעוץ ללקוח על הבנק להזהיר את הלקוח מפני ביצוע פעולות מסוכנות ו/או שאינן מתאימות לפרופיל שלו ולצרכיו המיוחדים. עליו להתאים את השרות הניתן ללקוח באופן פרטני ולהסביר לו היטב את הסיכונים הכרוכים בכל פעולה ופעולה. בנוסף על הבנק לתעד ברישום את פעולות הייעוץ ואת הפרטים שנמסרים לו ע"י הלקוח בהקשר זה.

לכך מתייחס סעיף 12 לחוק הייעוץ:

"בעל רישיון יתאים, ככל האפשר, את הייעוץ או את השיווק שהוא נותן ללקוחותיו או את אופי העסקאות שהוא מבצע עבורם לצרכיו ולהנחיותיו של כל לקוח, לאחר שבירר עם הלקוח את מטרות ההשקעה, את מצבו הכספי לרבות ניירות הערך והנכסים הפיננסיים שלו,…".

במקרה שלעיל הבנק אמנם הזהיר במידה זו או אחרת את התובע אך לא עמד בחובת הזהירות הנדרשת "המרחפת" במסגרת ציר הזמן מעל הפעילות המתמשכת של אותו לקוח מתוך רצון למקסם את רווחיו.

בסופו של דבר התביעה נדחתה ברובה. למרות שביהמ"ש הכיר ברשלנות הבנק ובאחריותו להפסדי התובע ,דחה את התביעה בנימוק כי התובע ביקש "להחזיר את המצב לקדמותו" ,אך לא הצליח להוכיח בצורה ברורה את נזקיו . הוא קיבל פיצוי מסוים על נזק נפשי ועגמת נפש שנגרמה לו.

הבנקים "לא אוהבים" פסקי דין כאלו מטעמים מובנים (גם עורכי הדין המייצגים בנקים מעדיפים פסיקה שמרנית יותר. הרחבת חובת הזהירות של הבנק למקרים כגון אילו תאלץ אותם לעבוד קשה יותר).

המקרה הנ"ל מצטרף לשורה של פסקי דין שנתנו בעת האחרונה בהם ניכרת נטייה להרחיב את חובתם של הבנקים כלפי לקוחותיהם תוך חידוד והדגשת הזהירות המיוחדת בה הם חבים מכוח כוחם ומעמדם.

ומה לגבי בנק המעודד את הלקוח להשקיע ולסחור בשוק ההון והלקוח מפסיד את כספו ?

מקרה אחר בו נתקלתי לאחרונה והדומה מאד בנסיבותיו, הוא של לקוח חסר רקע והבנה בשוק ההון שהפקיד את כספו למטרת חסכון . לאחר זמן "השפיע" הבנק עליו להתחיל ולבצע פעילות בניירות ערך. אט אט החל הלקוח ,בעידוד הבנק שהעמיד לשם כך מסגרת אשראי מיוחדת ,לייצר פעילות משמעותית של מסחר רווי עמלות תוך שכספו הולך ונשחק בקצב מהיר . בסופו של דבר הכסף אבד ונותרו חובות לבנק.

לאורך תקופה ארוכה הבנק נמנע מלהתערב או להתריע בפני הלקוח כי עליו לבחון ולהעריך את מצב השקעותיו ואת אופי הפעילות וידע כי סביר להניח שלא יצליח להחזיר את הפסדיו. הבנק היה שרוי בניגוד אינטרסים מובהק שכן אותו לקוח העביר "בדלת האחורית" ובאופן שיטתי ,סכומי כסף ניכרים מהפיקדון ,אל הבנק בצורה של עמלות בגין ביצוע פעולות בני"ע.

בנסיבות שכאלו יתכן כי ניתן לומר כי הבנק התעשר "על גבו" של הלקוח תוך שהוא מפר את חובתו לשמור על האינטרסים שלו זאת בנוסף להפרת חובת הזהירות שלו כלפיו.

שאלת הקשר הסיבתי

כדי להטיל אחריות נזיקית על הבנק להפסדי לקוחותיו בין היתר יש צורך להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגות הבנק לבין הנזק שנגרם. כמו כן יש צורך להוכיח את הנזק בצורה הניתנת למדידה הגיונית.

במקרים לעיל ניתן בהחלט לעמוד על הקשר שבין המעשה או המחדל של הבנק לבין הנזק.

במקרה הראשון, במידה והבנק לא היה מתיר ללקוח לסחור במכשירים מסוכנים כגון אופציות ובמקרה השני, מזהיר את הלקוח באופן ברור מפני פעילות מסחר תוך תיעוד הייעוץ והאזהרה והיה נמנע מלאשר מסגרת אשראי, ההפסדים לא היו מתרחשים. כמו כן במידה והבנק היה פועל ומפסיק את הפעילות המזיקה תוך סגירת ברז האשראי ,ההפסדים היו מוגבלים בהיקפם ורובם היה נמנע.

באשר לנזק זו נקודה בעייתית יותר שכן לא תמיד ניתן לאמוד בבירור את שיעור ההפסדים הנובעים ממעשה או מחדל נמשך של הבנק ולעתים קשה להפריד בין הפסדים שנגרמו בשל אשם תורם של הלקוח לבין כאילו שנגרמו בשל התנהגות הבנק. כימות הנזק תלוי בהיקף ההתרשלות ובמכלול הנסיבות.

אך המסר לבנקים (וגם ללקוחות) הוא ברור.

לסיכום ניתן להתרשם מדברי בית המשפט בתא 60373/96 וינטרוב נ בנק איגוד, ומלשונו והחדה של כב' השופט (כתוארו דאז) אוקון :

"…הפעילות היעוצית של הבנקים בשוק ההון, תוך שילובה בכוחם בהענקת אשראי, נמשכת מזה זמן. לקשיי הנאמנות הכפולה היכולה להיווצר בגדרה, יש אפקט של רעם מתגלגל. קולו של הרעם נשמע רחוק ומזמן, אך קולו החד משמעי קרא לתמורה.

הבנקים אינם יכולים לשלב את מקורות האשראי שבידיהם עם פעילות כזו, כאשר היא נועדה לקדם מטרות שלהם בשוק ניירות הערך. כאשר הם נוהגים כך עליהם לומר זאת בקול רם, ובאופן ברור. עליהם לציין את קיומו של ניגוד העניינים. לא כך היה כאן…"

תביעות נגד בנקים – השקעות ופעילות בניירות ערך

למשרד התמחות בליטיגציה כלכלית פיננסית הנוגעת לפעילות בניירות ערך ושוק ההון לרבות פעילות השקעה ומסחר בניירות ערך בבנקים.

המשרד מייצג תובעים ונתבעים בנחישות, מקצועיות, יסודיות ותשומת לב לפרטים. למרות שאנחנו תמיד קשובים לאפשרות של הסדר, כל הליך נבחן באופן מעמיק, תוך קביעת אסטרטגיה משפטית הצופה פני עתיד, כשבמסגרת זו אף נלקח בחשבון הליך הערעור העתידי. המשרד לא נרתע מייצוג בתיקים קשים ומורכבים במיוחד או כאלו המעלים סוגיות תקדימיות שלא נבחנו קודם לכן.

הליטיגציה במשרד ממוקדת בעיקר בליטיגציה פיננסית מורכבת בדגש על תיקי ניירות ערך ופעילות פיננסית בשוק ההון, ליטיגציה מסחרית הנוגעת לחברות פיננסים, מקרי אחריות מקצועית של ברוקרים ומנהלי תיקים וליטיגציה בנקאית הנוגעת לשוק ההון.

  • תביעות בנוגע לייעוץ השקעות בבנקים – ייעוץ השקעות רשלני או שגוי, פעולות שגויות, מינוף ומסגרות אשראי, גביית עמלות חריגות וכו'.

  • תביעות בנוגע לניהול תיקי השקעות, תיקי ניירות ערך וחשבונות מסחר.

  • תביעות הנוגעות למסחר באופציות, נגזרים, אג"ח ,מטבע חוץ, חוזים עתידיים ומכשירים פיננסיים.

  • תביעות הנוגעות להפסדים בקרנות גידור.

  • תביעות רשלנות מקצועית של מנהלי תיקים וברוקרים.

פרשת "אופמת" מול "פרשת" פסגות.

 

בפס"ד אופמת הידוע בשם "פרשת מניות פרטנר" טענה התביעה כי הנאשמים השפיעו בדרכי תרמית על שער הנעילה של מדד המעו"ף ותמרנו אותו תוך הזרמת פעולות שונות לקראת פקיעת המדד ששיאן היה בהעברת פעולת רכישה "פיקטיבית" למניית פרטנר ממש בדקות האחרונות של הפקיעה . שער הפקיעה שנקבע באותו יום הניב , כתוצאה, רווח גדול מאד לנאשמים.


פס"ד שזיכה את הנאשמים פרס מסכת מרתקת בנוגעת לאופי ,השיקולים ושיטות הפעולה של פעילי המעו"ף. הניתוח העובדתי והמשפטי של פעילות המסחר של הנאשמים במהלך המשפט היה מרשים ומעמיק בצורה יוצאת דופן. הוא פתח בפני הציבור הרחב צוהר מרתק בנוגע לפעילות המסחר באופציות ע"י סוחרי המעו"ף "הכבדים".


הטענה העיקרית של התביעה הייתה כי מטרתן של פעולות המסחר שבוצעו באותו יום הייתה לגרום , במכוון , להעלאת שער המניה וכתוצאה ,לגרום לסגירה "גבוהה" של מדד המעו"ף. מרתקים במיוחד היו ההסברים בנוגע לפעולה האחרונה בה הוזרמה פקודת קניה למניית פרטנר בלימיט גבוה ב 49% מהשער באותו זמן.


בניגוד לטענת התביעה עלו מן העדויות כמה פרטים מעניינים מאד שנראה כי תרמו תרומה מכרעת לזיכויים של הנאשמים:


הנאשמים טענו כי נתנו לימיט גבוה מכיוון שרצו לרכוש את המניה בכל מחיר על מנת לאזן את הכמות בה הם מחזיקים כחלק מניהול החשיפה שלהם למניות וחוזים. למעשה מטרת הפקודה לא הייתה לרכוש במחיר כה גבוה אלא להבטיח כי אכן יקבלו את מה שבקשו והמחיר לא משנה ( מה שנקרא פקודת "מרקט". פקודה בה אין הגבלת שער ).


הנאשמים טענו כי מניסיונם ,לא היה כל סיכוי כי אכן מחיר המניה יעלה בשיעור כה גבוה כתוצאה מן הפקודה החריגה וכי לא העלו על דעתם כי היא תשפיע על מחיר הפקיעה. מן העדויות עולה כי ברגע שהתברר כי קרה מה שקרה "השתררה תדהמה בחדר המסחר" . "כולם היו בהלם".


היו אלמנטים נוספים שתמכו בטענת הנאשמים ושהטו את הכף לכך כי לא הייתה כוונה במעשיהם כדי להשפיע על השער אלא פשוט צירוף נסיבות חריג אחד מהם היה מפתיע במיוחד :

 

התברר כי הבורסה ביקשה לבטל את הפקודה שהעלתה את מחיר הסגירה של מניית פרטנר כיוון שסברה כי ניתנה בטעות במהלך המסחר קורים טעויות אנוש בין אם הפקודות ניתנות במחירים לא הגיוניים החורגים בהרבה ממחיר השוק ובין אם ישנה טעות בכמות המבוקשת בחלק מן המקרים הפקודות מבוטלות ).  הנאשמים הודיעו לבורסה כי הפקודה לא ניתנה בטעות וכי אין לבטל אותה. טענתם היתה כי רצו לקבל את הסחורה גם במחיר הגבוה וכי זה היה האלמנט החשוב עבורם.

 

טענת ההגנה היתה כי לא יתכן כי "גנב שנתפס" לא ינצל את ההזדמנות להעלים את עקבות מעשיו וכי ברור מכך כי הנאשמים לא העלו על דעתם כי עשו משהו שאינו תקיןעל כך אולי ניתן להתווכח אך  סביר להניח כי אם היו מסכימים לביטול הפקודה פרשת אופמת לא היתה קיימת.

 

בסופו של דבר מקבץ של עדויות יצר ספק רב בטענות התביעה ,וכתוצאה נקבע כי פעולותיהם היוו חלק מן האסטרטגיה המקובלת והלגיטימית בשוק זה ובכל מקרה משקל הראיות לא הספיק כדי להוכיח בוודאות את טענות התביעה.


מה ההקשר לפרשה החדשה בעניין פסגות ומה זה אומר על הסיכוי להרשיע את החשודים בה.


למעשה הטענה המרכזית במקרה הנוכחי היא שנעשו ניסיונות ופעולות שמטרתן הייתה להשפיע באופן מלאכותי ומכוון על השער על ידי הזרמת ביקושים או היצעים. כדי להוכיח את הכוונה לביצוע מניפולציה, כלומר את היסוד הנפשי בעבירה, יש צורך בדרגת הוכחה שהיא מעל לספק סביר.


בפרקטיקה ,קיים קושי אמיתי ליצור הבחנה בין פעילות מסחר לגיטימית לניסיון להשפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך. קו ההגנה המרכזי של נאשמים בעבירות שכאלו הוא מתן הסברים המבוססים על פרקטיקת המסחר בשוק כדי להראות מדוע לא פעלו כדי להשפיע על השער וכי מדובר בניצול לגיטימי של שיטת המסחר המקובלות.

  

היכן עובר קו הגבול בין מניפולציה מכוונת לבין מסחר לגיטימי ?

למעשה הקו דק מאד ,לעתים בלתי נראה. כדי להוכיח מניפולציה אסורה יש צורך להיכנס עמוק לתוך מוחו ומחשבותיו של אדם , דבר שהוא למעשה בלתי אפשרי.

  

בעניין זה ניתן להתרשם מדבריו של כב' השופט גולדברג בע"פ 8710/96 בענין מרקדו:


"
האם קיימת הבחנה בין "מניפולציה" ובין "תרמית"? …., עצם זיהוי השפעה על השער איננו זיהוי של השפעה מניפולטיבית. זיהויה של השפעה מניפולטיבית הוא בזיהוי כוונה פסולה אצל המניפולטור. סיכומם של דברים, כאשר פעולה במסחר נחזית להיות כשירה, דברים שבלבו של העושה הם שהופכים אותה לאסורה. השתתפות במסחר שנעשית במטרה להשפיע על שער נייר ערך כתכלית העומדת בפני עצמה, ובלי שתשקף ביקוש או הצע כנים, היא פסולה, בעוד שאותה פעולה ממש, אילו נעשתה שלא מתוך אותה מטרה, לא הייתה נחשבת לפסולה.

 
אין די בכך שמשקיע הפועל במסחר מודע לכך שפעולתו תשפיע, קרוב לוודאי, על השער, כל עוד מטרתו האמיתית היא לרכוש או למכור את המניה….העבירה של השפעה בדרכי תרמית על שער נייר ערך נבחנת על פי מעשיו וכוונותיו של הנאשם ביום המסחר בבורסה, דהיינו: האם פעל בבורסה מתוך רצון אמיתי לקנות או למכור מניות, או מתוך כוונה להשפיע על השער, כתכלית בפני עצמה…"

  

איך אם כן מתגברים על הקושי להיכנס למוחו של הסוחר שבצע את הפעולה ?

 

בפסיקה נקבע כי מכיוון שקשה לעמוד על הכוונה המניפולטיבית היוצרת את המטרה, יש להסיק את המטרה המניפולטיבית מתוך הראיות הנסיבתיות. או במלים פשוטות : מקבץ המעשים והפעולות של הסוחר מביאים למסקנה כי הכוונה היחידה שעמדה לנגד עיניי היתה להשפיע על על השער.

 

בת"פ (תלאביב) 2587/06 מ"י נ' כבירי, ישנה התייחסות לנושא תוצאת הלוואי של השפעה על שערי מניות כתוצאה מפעילות מסחר רגילה ולגיטימית .

  

"פעולות סחר בשוק ההון להן תכלית כלכלית, אף אם תביא גם לעלית שער המניה, מעצם טיבה של קשירת עסקה בשער ההיצע העשוי להיות גבוה משער הבסיס, הינה פעולה "אמיתית" ואינה יכולה להיחשב כהשפעה בדרכיתרמית. כל זאת אף אם נהנה המשקיע מתוצאה עקיפה הרצויה לו, כמו רווח 'חוץ שוקי' לתכנון מס לגיטימי. עסקה אמיתית עלולה להיות "תרמית", אך הדברים אמורים רק בעסקאות שמצג השווא כלול בהם פעולות מסחר הנחזות להיות תמימות אך אינן כאלו, בניסיון ובכוונה להטעות את ציבור המשקיעים…"

 
כבר ניתן להבין מדברים אלו כי המשימה העומדת בפני התביעה מורכבת וקשה שכן החשודים יטענו כי פעולותיהם היו לגיטימיות וגם אם התוצאה היא השפעה על השער הרי שאין בכך כדי להוכיח כי פעולותיהם היו מכוונים אך ורק למטרה זו.

 

 ישנם שני הבדלים בולטים בין פרשת אופמת לבין פרשת פסגות :

  

משך הפעילות.

בראשונה ,היה מדובר במסכת פעולות ממוקדת וקצרה ששיאה היה בפעולה אחת בודדת ואילו בשניה מדובר כנראה בפעולות שיטתיות ונמשכות לאורך זמן, מעין דפוס פעולה שחזר על עצמו. בנוסף ,בפרשת פסגות החשודים התמקדו בנייר ערך אחד בו נטען כי "שלטו" במחירו . ואילו בראשונה לא היה אלמנט כזה בשל ההיקף העצום של הפעילות בשוק המעו"ף שאינה מאפשרת שליטה דומיננטית של שחקן אחד בלבד.

 

אופי השוק.

הבדל משמעותי נוסף הוא באופי הפעילות: באופמת היה מדובר בשוק האופציות לו מאפיינים ייחודיים משלו ו"כללי משחק" שונים מהותית מעולם המסחר במניות ואגרות חוב. המסחר באופציות מורכב הרבה יותר ולכן היה קשה יותר להוכיח כי מעשיהם חרגו מן האפשרי והסביר. בעניין פסגות מדובר בשיטות לא מורכבות במיוחד שהנטען כי מנצלות ,בין היתר, את "כח הקניה" העצום של חשבון הנוסטרו של החברה , כדי להזיז את המחירים.

  

בסיכומו של דבר

 

על פניו נראה כי המקרה הנוכחי חמור יותר מפרשת אופמת .לכאורה אופי הפעילות הזו ,משכה והשיטות בהן נעשתה, מעלות שאלות בעייתיות למדי מבחינת הנאשמים.   עדיין ,עומדת השאלה המהותית והיא עד כמה יכולים בתביעה ובתי המשפט להתערב באופי ושיטות הפעולה של הפעילים בשוק ועד כמה יש להם את הכלים לבחון ולהעריך את חומרת ההתנהלות ומשמעותה אל מול הנהוג והמקובל ,ולקבוע את האסור והמותר.

אבחנות שכאלו עשויות להיות מלאכותיות למדי שכן קשה לעתים לאבחן את קו הגבול בין פעולות מסחר לגיטימיות לבין כאלו שאינן ,כמו כן עומדת שאלת היישום שהרי כל התערבות ויצירת כללי מותר ואסור מהווה התערבות במסחר החופשי ותביא לפגיעה עקיפה בציבור המשקיעים ובבסיס השיטה המאפיינת את שוקי ההון הגלובאליים.

 יתכן והכיוון הנכון הוא הכיוון בו נוקט הנשיא אובמה ברפורמה הפיננסית המדוברת שלו ,בה הוא מבקש להפריד ולאסור על בנקים וחברות העוסקות בניהול כספי ציבור לעסוק, במקביל ,במסחר עצמי.

כך או כך אלו סוגיות מורכבות מאד ונותר לראות כיצד תתפתח הפרשה ומה תהיינה השפעותיה על "כללי המשחק" בשוק המניות המקומי.