ענבל אור; אלדד פרי; אורן קובי; אמיר ברמלי ואחרים, כמי שניהלו עסקי השקעות בנדל"ן או "השלמות הון" והותירו את לקוחותיהם ללא הדירות שהבטיחו להם ובלי שקיבלו את כספם.
יוטרייד; יו.אס.ג'י קפיטל; ג'נרל טרייד; אינווסטק גלובל ועוד חברות שניהלו עסקי פורקס ומסחר במט"ח שגם הן לא החזירו ללקוחותיהם את כספם בסכומים המסתכמים במאות מיליוני שקלים – חלקן, תוך ביצוע מעשי מרמה והונאת משקיעים.
לכל החברות הללו, ללא יוצא מן הכלל, ישנו מכנה משותף אחד. הכספים שהעבירו אליהן לקוחותיהן הופקדו בחשבון החברה הרגיל.
לא בחשבון נאמנות; לא בחשבון ליווי בנקאי; לא לחשבון נפרד המפוקח על ידי נאמן חיצוני; ולא לחשבון ייעודי אחר שאינו בשליטתה הבלעדית של החברה. הלקוחות והמשקיעים העבירו את הכספים, לדרישת החברות, אל חשבון החברה בו מנהלת החברה את עסקיה הרגילים, ממנו היא מוציאה את הוצאותיה ואליו מקבלת את הכנסותיה, מבלי שבוצעה הפרדה ברורה בין כספי המשקיעים לבין כספי החברה עצמה.
כך למשל, בחברות מסחר במט"ח או פורקס, הניסיון הוכיח שלא זו בלבד שהחברות היו מצויות בניגוד עניינים אל מול לקוחותיהן, באופן בו הפסד של הלקוח הוא רווח לחברה, וכתוצאה, היה לחברות אינטרס בהפסד של לקוחותיהן; אלא שהמודל העסקי שלהן היה חסר תוחלת. זאת מכיוון שלקוח שמפסיד לא ימשיך לסחור בחברה לאורך זמן וימשוך את כספו, ואילו לקוח מרוויח הוא למעשה לקוח הגורם לחברה להפסדים. חברות הפורקס שאפשרו ללקוחותיהן לסחור בעצמם (זירות סוחר), היו שרויות חלק מהזמן בסביבה עסקית הפסדית וללא היתכנות אמיתית לרווח.
זו אחת הסיבות מדוע החברות הללו השתמשו בכספי לקוחותיהן לשם תשלום הוצאותיהן השוטפות, לעתים בסכומי עתק מדי חודש בחודשו, בזמן שאם לא היו עושות כן היו מתחסלות. כל מי שהפקיד כספים בחברות הללו שם את כספו על קרן הצבי שכן ברגע שנוצרה סיטואציה מורכבת בשוקי ההון, שהביאה לגל של משיכות כספים, לא הייתה לחברות כל אפשרות להחזיר את הכספים שהושקעו אצלה.
חברות הנדל"ן האמורות פעלו באופן דומה כשהן מחזיקות את כספי רוכשי הדירות והקרקעות בערבוביה, ללא הפרדה ברורה, תוך השקעת הכספים בכל מני פרויקטים קיקיוניים או לאו דווקא כלכליים ולעתים, תוך שימוש בכספים למטרות בלתי ראויות ותוך ביצוע תרמיות והונאות מובהקות של רוכשים.
תרמיות אלו, היו נמנעות בנקל אילו היו החברות מפקידות את הכספים בחשבונות נפרדים המצויים תחת פיקוח של צד שלישי כגון בנק או חברות נאמנות בעלת מוניטין.
צריך להבין – ברגע שכספי לקוחות מופקדים בחשבון החברה הרגיל, קשה עד בלתי אפשרי לשלוט בכספים ולהגן עליהם וגם אם מנהלי החברה מעוניינים לפעול ביושר ולהתנהל באופן מסודר, הדברים יוצאים מהר מאד משליטה – זאת להבדיל ממקרים חמורים בהם כוונת החברה מלכתחילה היא לבצע תרמית ולחברה אין ואף לא הייתה כל כוונה להחזיר למשקיעים את כספם.
למרבה הצער, במלכודת הזו נופלים רבים וטובים. גם ציבור חסר הבנה וניסיון בכספים והשקעות, וגם משקיעים מיומנים ואמידים "שמאמינים" שיהיה בסדר. ואגב, מניסיוני, רבים מן המשקיעים "שנופלים" במלכודות הללו עושים זאת פעם אחר פעם ולמרבה הצער, אינם לומדים מן הניסיון; אחרים נופלים, שלא באשמתם, קרבן לאנשים חסרי מצפון המנצלים את אזלת ידה של "המערכת", הפועלת בדר"כ בעצלתיים ושאינה בנויה באופן המאפשר נקיטת פעולה מהירה ואגרסיבית לעצירת הפעילות הבעייתית. יזמי החברות הללו מכירים היטב את הפרצות ורותמים את חולשתה היחסית של האכיפה הכלכלית בישראל לקידום מטרותיהם הפסולות.
בסיכומו של דבר, הדרך היחידה להימנע מליפול במלכודת הזו היא להפעיל שיקול דעת, והדרך הפשוטה והיעילה ביותר לעשות זאת היא להימנע, בכל מחיר, מלהעביר את הכספים לחשבון החברה. זכרו, גם אם יבטיחו לכם הרים וגבעות, אסור להתפתות. הניסיון הוכיח כי הסיכוי לאבד את ההשקעה בסיטואציה כזו הוא כמעט וודאי.
שמרו על כספיכם.